אורית שטיינר
הביטוי "לרדת לעיר" בחיפה הוא לא רק "figure of speech" אלא צירוף מילים שמקבל כפל משמעות בגלל מבנה העיר והטופוגרפיה שבתוכה היא יושבת. "לרדת לים" (או לפחות להגיע לקו המים) הוא כבר ביטוי שלא יכול להתקיים ברמה המבנית כלל.
הביטוי "לרדת לעיר" בחיפה הוא לא רק "figure of speech" אלא צירוף מילים שמקבל כפל משמעות בגלל מבנה העיר והטופוגרפיה שבתוכה היא יושבת. "לרדת לים" (או לפחות להגיע לקו המים) הוא כבר ביטוי שלא יכול להתקיים ברמה המבנית כלל.
בעיר קיים רצף ליניארי של רקמות מתחלפות, מדרום לכיוון צפון. מעיין שכבתיות פרוסה, החל מהעיר העתיקה עד למבנים ולרקמה של התקופה המודרנית. בניגוד לנמל הצפוני של תל אביב, הרקמה האופיינית הזו של חיפה קרובה מאוד לקו המים ונעצרה בקווי המסילה.
לכשתשוקע הרכבת ייווצר ריק (void) בין קו הרקמה האחרון לקו המים. משטחים אין סופיים, כמעט ריקים, של אספלט בין העיר והים, בעוד שחיפה משוועת לאזורים ציבוריים חיוניים שידגישו וישמישו את המשאבים הייחודיים לה.
מתוך כך, עלתה השאלה המרכזית איזו התערבות היא המתאימה לסביבה זו ומהו המרקם העירוני המתאים לשטח הנמל?
מתוך בחינת מרקמיה של העיר התחתית והרצון להשתמש באיכויותיה המבניות ציבוריות, מצאתי לנכון לתת פרשנות מחודשת למרקם זה ולהשתמש בו במקטע שבין מבנה הולידי ושני ההאנגרים הגדולים בנמל (מחסן 8 ו-9). הכוונה היא ליצור מקבצים של רחובות ומקומות כינוס ציבוריים בהשראת המרקם העירוני העתיק, ולא ליצור שיחזור או העתקה שלו לשטח הנמל.
מודל
"לפרק לפרק לפרק"... שבירת קו המסילה והתנועה הלינארית
"הנפח הנעלם" הוא קו הרכבת. קו לינארי, נפחי ואינסופי שהופקע מן הציבור וחסם את הגישה לקו המים.
הרעיון המרכזי, הוא שהנפח הקווי ישמש אמצעי, מעיין קטליזאטור להחזרת השטח לידי הציבור.
הדרך: נגיעה ב"נפח הנעלם", פירוק, ניתוק והיפרדות של חלקים ממנו ליצירת סיטואציות סביבתיות ומבניות חדשות. לתהליך הפירוק ניתן ביטוי במודל רעיוני ובסקיצות הנשענות על המבניות והתנועתיות הליניארית של מסילת הרכבת כפי שהיא מתפקדת כיום.
המבנה בו התמקדתי הוא בניין "מפורק" המשמש בית ספר לאומנויות ומוזיאון להצגת עבודות סטודנטים. נקודת השבר/הפירוק מחלקת את הבניין לשני התפקודים שהזכרתי, מהווה כניסה ראשית לשני האגפים וכן משמשת מעבר לכיוון הים ולפונקציות ציבוריות אחרות כגון מרכז קהילתי ואזורי מסחר בהאנגר מספר 9.
השינוי העיקרי בגישה הוא מעבר מתנועה אחת אינסופית למספר תנועות קצרות יותר, מרצף אחד ארוך למספר גדול יותר של מקטעים וריבוי מעברים בין חללים, פנימיים וחיצוניים כאחד.
חלק מהשטחים הציבוריים שבין המבנים משמשים גם כגינות ושטחים ירוקים וגם הם מסודרים כמקבצים בתוך המערכת כולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה